סווט לודג'- טקס לידה מחדש מהתרבות האינדיאנית
לודג'- טקס לידה מחדש מהתרבות האינדיאנית
סווט לודג' - טקס לידה מחדש, לניקוי, הסכמה, כוונה ותפילה. לחבר בתוכנו את כל החלקים.
יש בנו את היכולת לברוא את עצמנו מחדש בכל רגע. בתוך הסווט אנחנו יושבים ונזכרים בכוחות שלנו, בגעגוע שבתוכנו ולפשטות שלנו. להתנקות , להיזכר, להיות. להתנקות ולהיוולד מחדש, הטקס הזה הוא מנקה ומטהר.
הוא טקס עתיק אשר מקורותיו במסורת האינדיאנית, מצפון אמריקה,
הוא פועם בתוכו את הפעימה של החיים. בטקס נפתחת בפנינו אפשרות לחיבור עמוק פנימה, לריפוי
לטקס שני מרכזים - בחוץ האש שמחממת עבורנו את האבנים ושומרת עלינו ובפנים מבנה עגול המשול לרחם של אמא אדמה. אבני בזלת חמות נכנסות אל תוך בור שנמצע במרכז. על האבנים מפזרים עשבי מרפא ושופכים מים וכך עולים אדים חמים של רפואה טובה. מזיעים, שרים שירי רפואה, מתפללים, מבקשים את מה שאנו זקוקים לו כדי להירפא, ברמה האישית וברמה הקולקטיבית. אנו עוברים דרך ארבעת כיוונים
המים ,אדמה, אוויר ואש. לכל כיוון איכות שעוזרת ותומכת בחיבור ובריפוי. החום גורם לנו להשיל ולפתוח את מעברי החיים בתוכנו, לשחרר מתוכנו מה שלא משרת אותנו.
ונותןנלנו ולהירפא במובן הפיזי, המנטלי, הרגשי והאנרגטי.
הטקס מתרחש בתוך מבנה עגול ומסורתי , המייצג את הרחם של האדמה.
במהלך הטקס אבני בזלת חמות נכנסות לתוך הסווט לודג' ונמזגים עליהם מים. עולים אדים של 4 האלמנטים.
בעזרת האבנים והאדים של רפואה טובה, וישיבה משותפת בשירים ותפילה נוצר חיבור עמוק לעצמנו לשורשים שלנו.
זה מאפשר להתחבר מחדש לעצמנו ולכוחות שלנו,
אנחנו נזכרים בשבטיות שבתוכנו והרגשה של יחד.
הסווט לודג' מלווה בשירה, תיפוף ותפילה.
שרים בעברית, אנגלית, ושפת הלקוטה.
אני מאוד מחוברת לבורא עולם, הטקס הזה הוא מרחב לתפילה
לעולם לא חשבתי שאני אנחה טקס סווט לודג'
הייתי ילדה שלא מדברת , מאוד שקטה עד גיל 16, זאת תסמונות שנקראת מיוטיזם. (לעשות מיוט על המילים),
הייתי אחרת, חייזרית, חיה. שהייתי יוצאת לטבע הייתי מוצאת את הכוחות שלי, את האומץ שלי ואת החיבור שלי, הייתי שייכת, יכולתי לשמוע את הטבע ואת החיות וחיבור עמוק לבורא עולם ולכוחות הבריאה..
מאז שילדה הייתי דוהרת על סוסים, יחפה ופראית, בלי פחד מכל מה שקשור לטבע הרגשתי אחד איתו.
ככה דמיינתי אינדיאנים והרגשתי שאני עצמי אינדיאנית במהותי
לא מדברת, מקשיבה לחיות ולאדמה, מתופפת ודוהרת על סוסים.
וכשגדלתי חיפשתי את המורים שלי.
את הסווט הראשון עברתי אצל תומר פיין.
בתוך הסווט, הרגשתי שהגעתי הביתה, , התפילות והשירה החום והניקוי.
הכרתי את הטקס הזה בעמקי נשמתי.כל כך והתרגשתי כל כך וידעתי שאני יחזור במהרה לטקס הזה.
בגיל 33 חליתי בסרטן שד, וגיליתי שאני נשאית BRCA. עברתי טיפולים, כימותרפיה, הקרנות – את כל החבילה שנקראת חיים או רצון לחיים. שנה וחצי הוקדשו לריפוי – קונבנציונלי ורוחני.
כשסיימתי את הטיפולים, החלטתי להקדיש את חיי לריפוי. התחתנו, ילדנו את רפאל – מתנת חיינו,
והקמנו מרכז לריפוי והעצמה דרך הטבע- מקום שכולו נבנה מאהבה מאקולוגיה וחיבור לטבע, שמהווה מרכז לרפוי לסדנאות ותהליכים.
הבאנו חיות, סוסים, עזים, כלבים, ארנבים. וטיפלתי ברכיבה טיפולית בחווה. (היתי מדריכה לרכיבה מערבית וטיפולית המון שנים לפני)
והתחלתי ללמוד אצל מורתי המופלאה שון אפרימה , שפתחה לי את הלב לשמאניזם
והמשכתי ללמוד שמאניזם אצל תומר פיין המורה האגדי שלי, לצעוד בדרך האדומה, לעלות להר להתבודדות, להתחבר לארבעת כוחות הבריאה, להיקבר באדמה, ללמוד את מעוף העיט, אדם וגנו ולהמשיך כל הזמן ללמוד.
בנתים התחלתי להתמיד ולשבת בסווטים, שנים על גבי שנים שאני שמרתי אש, הכנסתי אבנים, וישבתי בתוך כל טקס שמתקיים בחווה ומחוץ לה.
בין לבין למדתי אקותרפיה טיפול דרך הטבע והנחית קבוצות,
עם טל פנר,החב, האח, השאמן, המורה והייתי אסיסטנטית שלו.
וטל התחיל למזוג מים ולהעביר את הסווטים בטבע האדם כבר 12 שנים-
וכל ה12 שנים האילו היתי חלק מהטקסים שלו ושל כל השמאנים ואנשי הרפואה שהגיעו לחווה שלנו,
נכנס לטקס הזה אחת לשבוע.
יום אחד הגיע לחווהאיש רפואה להעביר סווט לודג' אצלו ואמר לי
“זה הבית שלך, את צריכה למזוג את המים בבית שלך.” זה נכנס לי עמוק ללב ולתודעה.
מבחנתי ובהבנתי כדי להעביר את הטקס הזה, צריך לפחות עשור לשבת על האדמה ולהזיע, מכל כיוון אפשרי עם כל אדם שמוזג מים,
4 -8 פעמים בחודש.
אחרי לימודי האקותרפיה התחלתי לטפל בנשים דרך הטבע, החיות, המוזיקה, והינו יושבות בתוך הרחם הזו יחד , אחד על אחת.
ופתחתי קבוצות של נשים שהם נשאיות כמוני BRCA , והינו יושבות ומנקות את הגן , את הפחדים את הדנ"א.
ולאט לאט, ממש לאט... התחלתי לשבת לבד ברחם הזו, עם בעלי, עם חברה/חבר, עם המתנדבים ועם הילדה שלי,
מצאתי שזה נותן לי כוח פנימי, מפגיש אותי עם הסדקים והדברים שנכסו לגוף שלי שרוצה לנקות ולנקות.
אני לא חושבת שמישהו/י יכול להבין אותי, לא חושבת שאני יכולתי להבין את מה שבאמת קורה בתוך הגוף הזה.
ההליכה בעולם אחרי טיפולי כימותרפיה , זה ניראה שזה עובר, והחוזרים לחיים, אבל זה לא עובר, ולא חוזרים לאותם חיים, לאותו גוף, לאותם מחשבות, ותמצית החיים מבחינתי זה לצעוד את מה שהוא אני ב100 אחוז,
שהחיים הם עכשיו, כאן, ומה יכולה לעשות כדי להטיב עם עצמי?
אז כן מצאתי בזה בית כנסת
מצאתי בזה אמת.
מצאתי את עצמי.
לעולם לא חשבתי שאני אנחה טקס סווט לודג'
הייתי ילדה לא מדברת , מאוד שקטה עד גיל 16, זאת תסמונות שנקראת מיוטיזם. (לעשות מיוט על המילים),
הייתי אחרת, חייזרית, חיה. שהייתי יוצאת לטבע הייתי מוצאת את הכוחות שלי, את האומץ שלי ואת החיבור שלי, הייתי שייכת, יכולתי לשמוע את הטבע ואת החיות וחיבור עמוק לבורא עולם ולכוחות הבריאה..
מאז שילדה הייתי דוהרת על סוסים, יחפה ופראית, בלי פחד מכל מה שקשור לטבע הרגשתי אחד איתו.
ככה דמיינתי אינדיאנים והרגשתי שאני עצמי אינדיאנית במהותי
לא מדברת, מקשיבה לחיות ולאדמה, מתופפת ודוהרת על סוסים.
וכשגדלתי חיפשתי את המורים שלי.
את הסווט הראשון עברתי אצל תומר פיין.
בתוך הסווט, עם האדים, התפילות והשירה, הרגשתי שהגעתי הביתה.
הכרתי את הטקס הזה בעמקי נשמתי.כל כך התרגשתי וידעתי שאני עוד יחזור לטקס הזה.
בגיל 33 חליתי בסרטן שד, וגיליתי שאני נשאית BRCA. עברתי טיפולים, כימותרפיה, הקרנות – את כל החבילה שנקראת חיים או רצון לחיים. שנה וחצי הוקדשו לריפוי – קונבנציונלי ורוחני.
כשסיימתי את הטיפולים, החלטתי להקדיש את חיי לריפוי. התחתנו, ילדנו את רפאל – מתנת חיינו,
והקמנו מרכז לריפוי והעצמה דרך הטבע- מקום שכולו נבנה מאהבה מאקולוגיה וחיבור לטבע, שמהווה מרכז לרפוי לסדנאות ותהליכים.
הבאנו חיות, סוסים, עזים, כלבים, ארנבים. וטיפלתי ברכיבה טיפולית בחווה. (היתי מדריכה לרכיבה מערבית וטיפולית המון שנים לפני)
והתחלתי ללמוד אצל מורתי המופלאה שון אפרימה , שפתחה לי את הלב לשמאניזם
והמשכתי ללמוד שמאניזם אצל תומר פיין המורה האגדי שלי, לצעוד בדרך האדומה, לעלות להר להתבודדות, להתחבר לארבעת כוחות הבריאה, להיקבר באדמה, ללמוד את מעוף העיט, אדם וגנו ולהמשיך כל הזמן ללמוד.
בנתים התחלתי להתמיד ולשבת בסווטים, שנים על גבי שנים שאני שמרתי אש, הכנסתי אבנים, וישבתי בתוך כל טקס שמתקיים בחווה ומחוץ לה.
בין לבין למדתי אקותרפיה טיפול דרך הטבע והנחית קבוצות,
עם טל פנר,החב, האח, השאמן, המורה והייתי אסיסטנטית שלו.
וטל התחיל למזוג מים ולהעביר את הסווטים בטבע האדם כבר 12 שנים-
וכל ה12 שנים האילו היתי חלק מהטקסים שלו ושל כל השמאנים ואנשי הרפואה שהגיעו לחווה שלנו,
נכנס לטקס הזה אחת לשבוע.
יום אחד הגיע לחווה אמר איש רפואה להעביר סווט אצלו ואמר לי
“זה הבית שלך, את צריכה למזוג את המים בבית שלך.” זה נכנס לי עמוק ללב ולתודעה.
מבחנתי ובהבנתי כדי להעביר את הטקס הזה, צריך לפחות עשור לשבת על האדמה ולהזיע, מכל כיוון אפשרי עם כל אדם שמוזג מים,
4 -8 פעמים בחודש.
אחרי לימודי האקותרפיה התחלתי לטפל בנשים דרך הטבע, החיות, המוזיקה, והינו יושבות בתוך הרחם הזו יחד , אחד על אחת.
ופתחתי קבוצות של נשים שהם נשאיות כמוני BRCA , והינו יושבות ומנקות את הגן , את הפחדים את הדנ"א.
ולאט לאט, ממש לאט... התחלתי לשבת לבד ברחם הזו, עם בעלי, עם חברה/חבר, עם המתנדבים ועם הילדה שלי,
מצאתי שזה נותן לי כוח פנימי, מפגיש אותי עם הסדקים והדברים שנכסו לגוף שלי שרוצה לנקות ולנקות.
אני לא חושבת שמישהו/י יכול להבין אותי, לא חושבת שאני יכולתי להבין את מה שבאמת קורה בתוך הגוף הזה.
ההליכה בעולם אחרי טיפולי כימותרפיה , זה ניראה שזה עובר, והחוזרים לחיים, אבל זה לא עובר, ולא חוזרים לאותם חיים, לאותו גוף, לאותם מחשבות, ותמצית החיים מבחינתי זה לצעוד את מה שהוא אני ב100 אחוז,
שהחיים הם עכשיו, כאן, ומה יכולה לעשות כדי להטיב עם עצמי?
אז כן מצאתי בזה בית כנסת
מצאתי בזה אמת.
מצאתי את עצמי.
ומתוך האמונה הכל כך ענקית שזב מרחב כל כך מקודש, שעצם הישיבה יחד, גם בלי שום דבר, לא אבנים, לא שירה, לא כלום.
רק להיות בתוך הרחם הזו על האדמה. זה וואווו.
אבל מי יבין אותי?
מבחינתי, להיות מוזגת מים זה ממקום הכי צנוע ופשוט.
אני מתרגשת כל סווט מחדש.
אני זאת שלא דיברה, לא שמעו את קולי,
למקום שאני בתוך השקט הזה, שרה, מתפללת ומביאה את המקום שאני קיבלתי בו הכי הרבה ריפוי.
מתוך הסדקים הגדילה שלנו היא זאת שמדייקת את המהות שלנו.
וכשאנחנו במהות שלנו,
ההודיה בתכנו היא אין סופית.
למרות הכאב, למרות הפחד, למרות הפוסט טראומה של הגוף.
אני נותנת ל4 יסודות הבריאה ללטף אותי,
המים חודרים לכל סדק, ממיסים ומנקים, ומחזירים אותי לחיים, מרכים , מעגלים ומכילים.
האדמה סופגת ומחזקת את השורשים ואת הdna שלי.
האוויר מביא בהירות ומאפשר לזרוח ולהתחבר למהות שלי.
והאש משחררת את כל מה שלא משרת אותי.
טקס כל כך פשוט וכל כל מפגיש אותנו אם מי שאנחנו.
אהו מטאקו יאסין
