מה זה טקס שחרור והודיה? טקס אפריקאי משבט דאגארה

טקס שחרור אבל והודיה 

הטקס קסום שמגיע משבט דאגארה מבורקינה פאסו שבמערב, איש מדהים משבט דאגארה בשם מאלדומה סומאיא ואישתו סאבון פו, הנגישו ולימודו וכשירו אנשים בכל העולם את הטקס המקודש הזה, כדי לצעד בחיים האילו בצורה בריאה יותר, והוציא את הטקס הזה לעולם כדי לרפא את העולם.

כדי שנלמד לכאוב באופן בריא.

מסורות רבות חיפשו דרכים ללמוד להתמודד עם כאב ולהבין איך לגעת בו מבלי להתפרק ,

הטקס הזה הוא חלק מתנועה טבעית של החיים, הם הבינו שכדי ליצור קהילה בריאה ומאוזנת יש צורך למקום שמאפשר לכאוב ופשוט להסכים להיות עם זה, לכאוב ללא שפיטה, מעצם ההבנה שזה בסדר לכאוב ולתת מקום לביטוי של הרגשות שלנו , להשיל ולקלף קליפות מעצמנו מפגיש אותנו כבני אדם עם האמת שלנו.

הטקס מזמין את המשתתפים לחבור לכוחות החיים ומלמד כיצד ניתן לשמוח ולהודות על היש והקיים דווקא מתוך האבל והאובדן,

בכולנו יש כאב, כאב עולמי, ארצי, על האדמה, המים, החיות, על מה שעבר הגוף שלנו ומה שאנחנו אוגרים ואוספים, הצער והכאב הם חלק הם בלתי נפרד מחוות הקיום האנושית.

הטקס מחזיר את השבט לאיזון ואת היחיד לבריאות והרמוניה.

זהו הוא טקס של שלום, של ריפוי מערכות יחסים שלנו עם עצמנו, עם חלקים בתוכנו שאנחנו מתגעגעים אליהם שאנחנו אפילו לא יודעים מה בתוכנו נשבר ואיפה זה בגוף.

אנחנו פותחים את הסכרים והמים יזרמו למקומות חדשים, המיכל שלנו מתמלא כל הזמן והגיע הזמן לשחרר, לתת לדברים לצאת.

בשבט דאגרה הכל קולקטיבי , ילד נולד לשבט הוא של כולם, אם מישהו שבור, עצוב זה בעיה של כולם, אם מישהו נפגע או ילד נולד עם בעיות וצריך ריפוי זאת בעיה קהילתית. הם אנשים שמחים כי הם בוכים כל הזמן ומרוקנים את המיכל שלהם כשהוא מלא. הם מאמינים שלבד אי אפשר לעבור ולשחרר כאב עד הסוף.

הם מחוברים לאבות אבותיהם והם מרגישים שהם לא לבד אף פעם, לא בשבט ולא ברוח.

הם הולכים בעולם עם רצון וידיעה שכדי ללכת את המתנה שאני, אני חייב להיכנס פנימה ולפגוש את כל החלקים שבי, ואז יוכל ללכת את האור שאני.

בטקס הזה  אנחנו מרפאים פה את אילו שילכו אחרינו ואילו שהיו פה לפנינו.

אני מאמינה שהטקס הזה יכול לשנות תדרים ולעשות ריפוי קודם כל בתוכנו ואז עם המשפחות שלנו, עם החברים, השכנים, בין העמים וריפוי לאדמה לבעלי חיים, למים , לאוויר.

איך אני הולכת בחיים האילו כשאני במערכת יחסים בריאה בתוכי?

יש בתוכנו דברים שהם כבר לא משרתים אותי ומוכנים לשחרר.

השחרור והכאב מגיעים עם אהבה, אנחנו כואבים על מה שאנחנו מתגעגעים, 

על אנשים, על רגעים, על הפחדים על אהבה.

זאת הזדמנות מדהימה להיזכר, לרפא ולהיוולד מחדש.

אנחנו צריכים להתחיל לייצר יחסים בריאים כדי להיות בריאים.

ממה אתם נפרדים?

מה מוכן להסתיים?

מה סיים את תפקידו בחייכם?

מה מבקש להפוך לצורה חדשה של חיים?

את מה יכולה האדמה לקחת לחייקה?

איך אנחנו חיים בעולם בלי מקום לשחרור ולכאוב?

האם אנחנו באמת מצליחים להגיע לשמחה אמיתית בלי לפגוש עוד עומקים בתוכנו, על חלקים, על געגוע, על אובדן וכל דבר שאנחנו מוכנים לכאוב.

הכפר חוגג את אילו שבוכים, זאת חגיגה של הודיה שאנחנו מנקים משהו לא רק פרטי אלא חגיגה של הכפר.

האבל בא עם השמחה עם הריקוד והשירה, הוא מניע דברים בתוכנו, יש חגיגה בתוך ידיעה שאפשר לבכות.

זה טקס לכולם, לכל כאב שחיי בתוכנו

יש מרחב, להיות, לתמוך , לנגן, לשיר, לרקוד, לבכות, לכאוב ולהרגיש ביחד.

האבל הוא ביטוי של האהבה

כל כך מודה לחיים שניתנה הזכות ללמוד ולעבור הכשרה של הטקס הזה,

לפני 9 שנים הגיע לחווה מורה קסומה בשם מריה כרסטינה, וגרה כאן שבועיים והעבירה לנו טקסים ולימודים והוכשרנו כ30 אנשים להעביר את הטקס המקודש הזה.

ומאז החווה היא בית לטקסים האילו, ובתוכו רחלי אור שלג מעבירה את הטקס הזה יחד עם מתופפים ותומכים.